You are here

ART'DRENALINE's picture ART'DRENALINE

 

 (קהל בתערוכה "הסתר פנים" של האמנית חנה גולדברג (אמיל סלמן

 

מתחת לאדמה, והכי רחוק שיש מהקליקה החילונית, פועלת בירושלים גלריה שוקקת המותאמת לחרדים. שיחה עם האמנים שרוצים לרענן את עולם האמנות הדוסי - ואם אפשר לראות קצת פחות ציורים של חלות ורבנים

 

הערב כבר ירד על ירושלים, ובכל זאת מגרש המשחקים בשכונת מקור ברוך הומה עשרות ילדים חרדים. אף פעם לא ראיתי מגרש משחקים מלא כל כך. כל כך צפוף, עד שחלק מהילדים פשוט נעמדים על הטרמפולינות ולא זזים, או נעמדים על הנדנדות ולא מתנדנדים. לצד גן הילדים, במקלט, נמצא "המקלט לאמנות", הגלריה היחידה בישראל ומן הסתם בעולם כולו שפעילה בשכונה חרדית ומותאמת לקהל החרדי. 

ב–2003 הקימו האמן ובוהמיין־העל החוזר בתשובה איקא ישראלי והזמר מרדכי פופיק ארנון את "המקלט לאמנות" כסטודיו וכגלריה לחוזרים בתשובה. ישראלי מת ב–2009, ומאז ינואר השנה מנוהלת הגלריה בידי נעה לאה כהן האנרגטית, מרכיבת המשקפיים האדומים. הרב ישראל גליס עומד בראש העמותה. 

כהן, בת 40, בת למשפחה חרדית שמגדירה עצמה חרדית־לאומית, עומלת על דוקטורט העוסק בעולם האמנות האורתודוקסית העכשווית מטעם המחלקה לאמנות יהודית באוניברסיטת בר־אילן. לפני שנתיים היא הגיעה לגלריה, וכדי להבין מה קורה בתחום התנדבה במקלט כ"מחקר שטח". הפיכתה למנהלת הגלריה לא היתה חלק מהתוכנית והיא גורמת לה אושר. "זה פיצוץ של הזדמנות", היא אומרת. "כאשה דתייה אף פעם לא מצאתי את עצמי תלויה על הקירות בגלריות שבהן ביקרתי. יש ציבור גדול שפועל בשולי העשייה הישראלית ולא מקבל חשיפה. למדתי תולדות האמנות, נסעתי לחו"ל וראיתי מוזיאונים, אבל הבנתי שהמחקר החשוב נמצא בתוך הבית. יש עשייה שלמה שמחכה לחוקרים. הרבה תנועות שעשו מהפכות היו צריכות מחקר שייתן להן שם. זה מה שהגלריה עושה". 

פנינה פרנק: "זה מקום שנוח לאמן דתי להציג בו בתערוכה קבוצתית. כי הוא יודע שלא יהיה בו עירום. כשהייתי צריכה להציג בתערוכות משותפות, הייתי מבררת קודם עם מי אני מציגה, כדי שאדע את מי להזמין לפתיחה. נכנסים לכאן גם ילדים מגן המשחקים. ואני לא רוצה שיהיה פה משהו שיכול לזעזע. להפתיע כן — אבל לא לזעזע" 

כהן לא מצטנעת בשאיפותיה. היא מדברת על מהפך קרב באמנות שיגיח מהציבור החרדי, והיא יורה את דבריה בז'רגון שמשלב את השיח האמנותי ואת השיח הדוסי: "הגלריה הזאת היא חלק מהמהפכה. אנחנו נמצאים על סף רנסנס באמנות היהודית. אני מאמינה שהמקלט לאמנות לא יישאר בודד. יש המון תזוזה. אם בצלאל הקימו אגף חרדי אחרי מאה שנים זה אומר משהו. הכל קשור לז'אנר חדש, ג'ואיש ויז'נרי ארט, אמנות העוסקת בתכנים רוחניים וספיריטואליים ביהדות עם קשר לקבלה. הביטוי היהודי של הניו־אייג'. תנועת החזרה בתשובה היא מרידה בדת המיינסטרים". 

על פי שיחותי עם אמני הגלריה והמבקרים, ניכר שהניהול של נעה לאה כהן מפיח חיים במקום, שבמשך שנים נחבא אל הכלים ועדיין צריך לשפר, למשל, את תאורת הניאון המשרדית שלו. "זה וואן מן שואו", היא אומרת בצער. "אין מי שייחצן, למשל. אז אני מנהלת, יחצנית, לפעמים אפילו עיתונאית שכותבת על המקום", היא אומרת, ומתייחסת למאמר על הגלריה שהופיע באתר חרדי ונחתם לא על ידי כתב האתר — אלא על ידה.

(המקלט לאמנות בירושלים. קודים שהציבור הכללי לא יבין (אמיל סלמן

אני שם לב שמבחינת עמדות הכוח, עולם האמנות החרדי נשי יותר מזה החילוני.

"הגל הראשון של האמנים החוזרים בתשובה היה גברי. כמעט שלא היו נשים. הגברים שקעו באוהלה של תורה, ובדרך כלל זנחו את האמנות. הדור הבא הבין שאפשר לשלב, האמין ב'תורתך אומנותך' תרתי משמע ולא סגר את הדלת הרמטית. איקא ישראלי ראה שהרבה מהאמנים שהגיעו לישיבת אור שמח הפסיקו לצייר. בהתחלה הוא שכר אולם לתערוכה, ואז החליט להתמקם במקום מסודר — וקיבל את 'המקלט לאמנות'. נשים בציבור החרדי תמיד עסקו באמנות. אין להן דילמה מול הלימודים כמו לגברים, אבל הרבה פעמים העיסוק באמנות היה חובבני. היום יש יותר ויותר מורים חוזרים בתשובה, והם מתווכים לציבור החרדי את עולם האמנות בצורה מקצועית". 

על ייחודה של הגלריה היא אומרת: "אין עוד גלריות בתוך שכונות חרדיות. חשוב לנו להיות רגישים לסיבה שאנחנו נמצאים פה, ואנחנו גם פועלים לשיתוף ילדי השכונה. אנחנו מבקשים לאפשר לציבור האורתודוקסי על גווניו להגיע לפה וליצור בשפה ובכלים שלו. מלבד זה שאנחנו לא פועלים בשבת ושהחוגים לנשים וגברים בנפרד, אין גלריה בעולם עם תכנים שמותאמים לחרדים. יש לי חזון להביא את הגלריה לנראות הציבורית, למקום שאמנים ימצא בו בית. סוג של hub לאמנים אורתודוקסים. אני גם רוצה שהציבור הכללי יסתקרן". כשאני שואל מה אפשרי רק במקלט לאמנות, היא מספרת: "היה כאן אמן חסיד ברסלב בשם ישראל פלדמן. הוא מתבודד. ישראל הציג פה פעמיים ומעולם לא ראיתי אותו. הכל נעשה בתיווך". 

 ?ואין מי שמעקמים אף וחושבים שמקום החרדים באוהלה של תורה ולא בגלריות אמנות

"ברור שיש, אבל לא שומעים אותם עדיין. בינתיים אני בעיקר מוצאת צמא גדל. הציבור החרדי מחפש מקומות שמאפשרים קצת להגמיש ולהכניס דברים פחות קונפורמיסטיים, אף שהכל בתוך המסגרת. יהדות אורתודוקסית, אבל מלאת גוונים". 

?ואת זו שצריכה לצנזר עבודות לא־ראויות, כמו תמונות של נשים, שלא יופיעו כאן על הקירות

"הרב ישראל גליס הוא הסמכות בגלריה. אבל יש מספיק עושר להכניס. כמעט לא נתקלתי במקרים לא־מתאימים, וכל אוצר ממילא מפעיל סלקציה. לא היה אמן שלא הצגנו מסיבות כאלה. מה גם שמגיעים לגלריה אמנים שמבינים את הסגנון. המטרה שלנו היא לא לצנזר, אלא לאפשר, לתת במה. גם לאמנות וגם לתכנים ולפרשנויות חדשות שלא נמצאות בעולם אמנות הקלאסי. אומרים שאם לא ציטטת את פוקו, זה לא מאמר על אמנות. אצלנו יש עולם שלם אחר של מקורות השראה, בלי להתנצל ובלי רגשות נחיתות. זה היופי. לא להיות אמן כמו כולם, אלא לעשות אמנות אורתודוקסית. זה החידוש הגדול. ויש גם אלמנט תיירותי ייחודי במקום. אנחנו מארחים הרבה קבוצות מחו"ל. והם שואלים איפה אפשר למצוא את ה'נייטיב ארט' בישראל, ולא אמנות שאפשר לראות בכל מוזיאון בעולם. הם מחפשים את הייחודיות, וזאת האג'נדה שלנו — לפתח אמנות שנובעת מהייחודיות היהודית. הגלריה יכולה גם לתת מענה לחלק משאלות הזהות הישראליות". 

אף ששמה של הגלריה לא יצא מחוץ לעולם החרדי — וגם בעולם החרדי והדתי היא שמרה עד כה על פרופיל נמוך — "המקלט לאמנות" חדר לתרבות הפופ הישראלית דרך סדרה הטלוויזיה "שטיסל". אורי אלון, מיוצרי הסדרה, למד בגלריה אצל האמן החוזר בתשובה ליאוניד בלקלב, והמפגש בין החרדיות לאמנות יצר את דמותו של גיבור הסדרה, עקיבא (קיווע). "בסדרה, גלריסט לוקח את קיווע תחת חסותו והוא מקבל פרס", מספרת כהן. "הסדרה הקדימה בכך את הפריחה שיש היום. אני שואפת לכיוון הזה. אבל לעשות אמנות זה רק חמישים אחוז. חמישים אחוז נוספים זה מודעות, שפה, שיח שצריך לסגל, שיווק ופרסום". 

נעה לאה כהן: נשים בציבור החרדי תמיד עסקו באמנות. אין להן דילמה מול הלימודים כמו לגברים, אבל הרבה פעמים העיסוק באמנות היה חובבני. היום יש יותר ויותר מורים חוזרים בתשובה, והם מתווכים לציבור החרדי את עולם האמנות בצורה מקצועית" 

חב"ד סימפוניק אקספיריאנס

אל הגלריה הגעתי בזמן פתיחת התערוכה "הסתר פנים" של האמנית הדתייה חנה גולדברג, שמציגה ציורים המבוססים על צילומים משפחתיים מלפני השואה. לאירוע הפתיחה הגיע קהל מעניין שהורכב מחרדיות מהשכונה, חרד"לים, דתיים־לאומיים וחילונים ומבני משפחתה של גולדברג. "בגלל שאני דתייה, לא הייתי בקליקה. כולם מכירים את כולם מהלימודים בבצלאל", מספרת גולדברג. "ואני לא". 

כשאני שואל על קודים שהציבור הכללי לא יבין, היא מתייחסת למשל לשם התערוכה — "הסתר פנים" — מושג שדתיים משתמשים לתיאור ההשגחה בזמן השואה. בתערוכה המונח זוכה לדו־משמעות נוספת: הפנים בציורים מטושטשים, מה שמאפשר להציגם בגלריה, מכיוון שיש ביניהם נשים. "כשהצגתי בגלריה חילונית ב–2002, הייתי עוף מוזר, ואני חושבת שלא הבינו על מה אני מדברת", אומרת גולדברג. "הם עשו תמיד פתיחות בשבת, ולא הסכימו להעביר את הפתיחה ליום אחר. ב–2012 הצגתי באותה גלריה שוב, והבקשה שלי — שהפתיחה לא תהיה בשבת — התקבלה בקלות. אבל פעם אחת שמעתי אותם מסבירים למבקרים ש'זו אמנית שהיתה פעם דתייה', כי פעם הצגתי בתערוכה שמתעסקת בכיסוי ראש. הם לא העלו על דעתם שאני מדברת מבפנים".

(מימין: חנה גולדברג, פנינה פרנק, אורית מרטין ונעה לאה כהן. השראה שאינה מתנצלת (אמיל סלמן

אחד מאמני הגלריה המעניינים הוא דוד לואיס, בעל הברט והזקן המרשים, מחלוצי גל אמנות בעלי התשובה. לואיס, בן 67, נולד ליד שיקגו, וכחצוצרן ניגן בוודסטוק עם ג'ניס ג'ופלין. עולמו השתנה ב–1972 כשחזר בתשובה, וחמש שנים לאחר מכן עשה עלייה. "בשבילי אין קונפליקט בין דת לאמנות. זה אותו מומנטום", הוא מסביר. במהלך הראיון, פנינה — אשתו והמנהלת האישית שלו — מנסה להוציא אותו מהצניעות. "הרבי מלובביץ' שמע וקרא לו להיפגש", היא מספרת. "בעקבות הפגישה, דוד לקח את המטרופוליטן אופרה — 98 נגנים — וכתב עיבודים לניגוני חב"ד. הגיעו אלפי אנשים לשמוע את חב"ד סימפוניק אקספיריאנס". לצד הציורים, לואיס עדיין מנגן: "אני מופיע הרבה במסגרת משרד הפנים, גם לאוונגליסטים. קוראים לי 'הרב של משרד התיירות'. הכל בהתנדבות". 

אבל יש שם כסף.

"אני יודע. אני מופיע בעיקר למיניסטרים וסנאטורים". 

לואיס אוחז בעמדה נחרצת לגבי הזנחת תחום האמנות בקרב החרדים: "בעולם החרדי מתעסקים הרבה בתורה ולימוד, ופחות במלאכת ידיים. פחות מתרכזים בכוח המדמה ויצירתיות. פיתוח הצד היצירתי הוא תרומה מאוד חשובה לקהילת שומרי תורה. זה מפתח את השכל. התורה גם דורשת יצירתיות. אם לא מפתחים אז אין". 

?היו לך דילמות בתנועה בין עולם היצירה לעולם הדתי

"העולם הדתי מורכב. אם אנגן בחתונה במאה שערים לא יקבלו את זה יפה. אסור לנגן אצלם בכלים בחתונות בגלל החורבן. יש מקומות שציור פנים לא מקובל. יש מקומות שתמונות צדיקים מקובלות, ויש שלא. אם אצייר שמש וירח, צריך לצייר אותם פגומים, כדי לכבד את ההלכה. אבל לא בוער לי לצייר איקונים של שמש". 

דן גרובר: "אני רוצה להביע, דרך העבודות שלי, את פנימיות התורה. מתקופת חז"ל לא התחדש כלום באמנות היהודית. לי זה מפריע. אמנות יהודית לא חייבת להיות תמונות רבנים, חלות, אותיות אלף־בית וחופות. זה בנאלי ועצוב שככה מגדירים אמנות יהודית בעולם. צריך להביא את התוכן היהודי. לא רק מושגים" 

גרפיטי מצד אחד, בריאת האור מצד שני

בין הדברים שכהן מתגאה בהם מבחינת העשייה הקהילתית הוא מיזם גרפיטי בשכונה, שהגלריה הזמינה מאמן הסטריט־ארט החרדי דן גרובר. "רצינו לקשט את הגדר של הגן הציבורי ליד הגלריה במשהו דקורטיבי, בשפה של השכונה", מספרת כהן. "הזמנתי את דן בחודש אלול לרסס 'כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן'. קראנו לילדי מקור ברוך לבוא לעזור, וזה שבר את סף האדישות, פעם ראשונה שהם ראו דבר כזה. ההדים היו יוצאים מהכלל". 

"בדיוק יצאתי מהרצאה בפתח תקוה מול נשים חרדיות", מדווח גרובר בן ה–45, שחזר בתשובה לפני כעשרים שנה. "זה היה מגניב. דיברתי על סיפור חיי, על החזרה בתשובה, על הבעיות עם המשטרה. הקהילה החרדית נבהלת מתופעות מסוימות אצל הנוער. והסברתי לאמהות שהילדים האלה לאו דווקא יהיו אנשים לא טובים כשיגדלו. גם אם זה נראה לא נכון כרגע, ילד שמצייר ושומע מוזיקה זה טוב. בקהילה החרדית לא יודעים איך לתרגם את הפעולות האלה".

(אמן הסטריט־ארט החרדי דן גרובר. מחבר בעבודותיו בין כמה עולמות (דודו בכר

על הקשר עם המקלט לאמנות הוא מספר: "הם פשוט פנו אלי. רצו לתת משהו אופנתי לילדים, משהו קול ולא סתם. זו השפה של היום. אז אני משתמש בכלים שלי, נותן לילדים אפשרות להביע את עצמם. אם צריך בשפה תנ"כית, ואם צריך קומיקס עכשווי. מה שחשוב לי זה החיבור בין הקהילות. אני יכול לדבר על גרפיטי מצד אחד, אבל גם על בריאת האור, או על ספרים בארמית. אנשים לא רגילים לזה. כאילו יש עולם כזה ויש עולם שני. החיבור כאילו לא קיים. בעבודות שלי אני מחבר בין שני העולמות". 

?גם כאמן גרפיטי חרדי אתה מסתבך עם השוטרים

"בארץ המשטרה רגועה יחסית. בחו"ל זה ממש מסוכן. בצרפת, אנגליה וארצות הברית ספגתי אלימות כנער. המשטרה שם מאוד אלימה באופן כללי. הם לא מבחינים בין אמן סטריט־ארט לבין גנב". 

?אתה רוצה לייסד סצנת גרפיטי חרדית

"אני רוצה להביע, דרך העבודות שלי, את פנימיות התורה. מתקופת חז"ל לא התחדש כלום באמנות היהודית. לי זה מפריע. אמנות יהודית לא חייבת להיות תמונות רבנים, חלות, אותיות אלף־בית וחופות. זה בנאלי ועצוב שככה מגדירים אמנות יהודית בעולם. צריך להביא את התוכן היהודי. לא רק מושגים". 

?מה אתה עושה

"אני מתרגם את התורה וחז"ל למציאות הגרפית. האמנות היהודית צריכה להיות אוניברסלית". 

המנהלת של גרובר, שרה שהד, הגיעה לפתיחה של גולדברג בגלריה ונראתה מרוצה. שהד, בת 32, עבדה בגלריות במקסיקו, בפרט עם אמנים מקומיים וילידים, וכעת מייצגת את גרובר. "עולם האמנות החרדי שונה מבחינת תוכן, אבל גם להם יש מה להגיד. האמנים הראשונים בתולדות האמנות היו בוני המשכן". 

לא חייבים לזעזע

אמנית מעניינת נוספת שפעילה בגלריה היא סיגל אדלמן, 55, שחזרה בתשובה ב–1989, בוגרת המדרשה לאמנות. "בגיל 28 עברתי מדיזנגוף למטרסדורף (שכונה חרדית בירושלים)", היא מסכמת. לאחר מכן הפכה להיות דתית־לאומית. "כחילונית, עבדתי כמורה לצילום בוויצו צרפת ולמדתי כתיבה יוצרת אצל יורם קניוק ועמליה כהנא כרמון. היו לי שלוש שנים התלבטויות בגלל שפחדתי לנטוש את האמנות והספרות. חרדה גדולה. הרי אורי זוהר הפסיק עם היצירה והאמנות. בסופו של דבר החלטתי שאני מוכנה לשלם את המחיר". 

אבל גם אחרי הוויתור, העניינים לא היו חלקים. "כשלמדתי במכללת בית וגן לבנות דתות נראיתי כמו כולן. כשלמדנו על קהלת, דיברו על 'עת ללדת ועת למות'. אמרתי 'תכנון ילודה' וראיתי את המורה מחליף צבעים. יש דברים שאני צריכה ללמוד להסתנכרן כדי שאוכל ליצור. כדי שיהיה לי חופש יצירה, אני צריכה להתערות".

 

(האמנית סיגל אדלמן. "אדם שלא מתאים לו לראות נשים, יכול לבוא למקלט לאמנות בנחת" (אמיל סלמן

אדלמן ויתרה על האמנות, התנסתה פה ושם בספרות תחת השם גלי עדן, אבל אז החיידק שב כשלמדה פוטותרפיה במוסררה. לפני כמה שנים פירסמה את הספר "סודות וצללים". "עבודת הגמר שלי תוצג במוזיאון היהודי בברלין, בתערוכה על כיסויי ראש. צילמתי נשים עם ובלי כיסוי". 

סיגל אדלמן: "כשלמדתי במכללה בית וגן לבנות דתות, נראיתי כמו כולן. כשלמדנו על קהלת, דיברו על 'עת ללדת ועת למות'. אמרתי 'תכנון ילודה' וראיתי את המורה מחליף צבעים. יש דברים שאני צריכה ללמוד להסתנכרן כדי שאוכל ליצור. כדי שיהיה לי חופש יצירה, אני צריכה להתערות" 

בברלין הצופה הממוצע ייקח את זה בוודאי לכיוון כיסוי ראש מוסלמי. את בטח מזדהה.

"אני לא מזדהה עם מוסלמיות. אם מוסלמית מרגישה בנוח עם בורקה, אז יש לה בעיה". 

בעבר תמונות נשים בתערוכה שהציגה במכללת ליפשיץ למורים דתיים נתלשו על ידי תלמידים. היא קיבלה זאת בהבנה והסירה את תמונות הנשים. על התולשים אמרה בראיון לעלון "עת לדרוש" שמופיע באתר שלה: "לדעתי זו זכותם המלאה. לפני שאנחנו צועקים על השני ומאשימים אותו בחוסר סובלנות, כדאי שנבדוק את עצמנו, אם לא נפלנו באותה נקודה של זלזול באחר באיצטלה של פתיחות". 

גם בגלריה היתה בעיה להציג תמונה של בתה ריבי, שאותה צילמה בכל שנה מחייה. בעבודה, ריבי בת ה–16 מרימה תמונה של עצמה בגיל 15, שנושאת תצלום שלה בגיל 14 וכו'. "הבנתי שחרדים לא ירגישו בנוח איתה, אז התקשרתי לנעה ולקחתי אותה בחזרה. זה לא מתאים פה, ואני מכבדת. נכון, חבל. אבל אלה מחירים שאמן צריך לשלם וזהו. אני מכבדת שלא מתאים כאן. זה מה שנחמד במקלט לאמנות. אדם שלא מתאים לו לראות נשים, יכול לבוא לפה בנחת". 

האמנית פנינה פרנק, 64, שאוצרת לצד כהן בגלריה, מסכימה: "זה מקום שנוח לאמן דתי להציג בו בתערוכה קבוצתית. כי הוא יודע שלא יהיה בו עירום. כשהייתי צריכה להציג בתערוכות משותפות, הייתי מבררת קודם עם מי אני מציגה, כדי שאדע את מי להזמין לפתיחה. נכנסים לכאן גם ילדים מגן המשחקים, ואני לא רוצה שיהיה פה משהו שיכול לזעזע. להפתיע כן — אבל לא לזעזע. אנחנו מציגים פה אמנים חרדים, דתיים־לאומיים וחילונים, אבל יש יותר משקל לחרדים כי אין להם איפה להציג". 

פרנק לימדה בגלריה ציור והפכה לאוצרת לאחר מותו של ישראלי. "התערוכה הראשונה שלי היתה של אמנית חילונית שרצתה להתאים, והיא באה עם מכנסיים וחולצה מכופתרת. היא נראתה כמו טוריאדור. רצנו לחפש לה שמלה. נעה מכירה אמנים והיא גם יודעת להיות פושרית. אני ממש לא. אצלי העניין הוא רק התערוכות. היא אוצרת ממש כנראה". 

"בת שש...עשרה", עבודה של סיגל אדלמן שלא הוצגה בגלריה. "הבנתי שחרדים לא ירגישו בנוח"

אין פה אינקוויזיציה

אמנים ואמניות דתיים וחרדים סוחבים אצלם בבטן גם רגעים פחות נעימים של חיכוך מהמפגש עם ממסד האמנות החילוני, ולעתים גם תחושה של החמצה. "פנתה אלי פעם אוצרת וביקשה שאציג אצלה. הבנתי שהמקום פתוח בשבת, אז אמרתי לא בטוח שראוי שאציג שם, וויתרתי", מספרת נעמי שטילמן, מפיקת פרויקטים בגלריה. 

זה ודאי עוצר את הקריירה, אם לגבי כל תערוכה תצטרכי לברר מה קורה בגלריה בשבת.

"בהשוואה לכל הדורות לפנינו, להקרבה של יהודים בשביל לשמור שבת, זה מחיר זעום. אין לנו ניסיון של אינקוויזיציה. אף אחד לא מעלה אותי על המוקד ולא שולל את חירותי. אני בסך הכל רוצה להרים את הראש ולהגיד שאני לא מציגה בשבת כי זה נוגד את האמונה שלי". 

"כשהצגתי בבית האמנים בתל אביב ביקשתי שבשבת לא ידליקו את האור בחדר שקיבלתי", מספרת גם סיגל אדלמן. "אבל מבקרים שהגיעו וראו שהאור כבוי הדליקו, ואז האוצרת הלכה וכיבתה. ואז שוב הדליקו, והיא שוב כיבתה. הערכתי". "אם זה היה קורה לי, הייתי בוכה", מתוודה שטילמן. הן מספרות בנוסף על תערוכה בנושאים חרדיים שהביאו אליה חלות, ושהציבור הרחב זלל בלי נטילת ידיים. "להכניס קודש לחול", הן מקוננות. 

ובכל זאת, האמנים מרגישים שכיום יש יותר עניין ופתיחות להכיר את האמנות החרדית העכשווית ואת האמנים. "כשאני מדברת עם אוצרים על כך שאני אמנית חרדית, אני רואה סקרנות", אומרת שטילמן, שמתפרנסת מאמנות ועיצוב גרפי ושסירבה להצטלם לכתבה. "הם אוהבים את המיוחד. באסכולה של בצלאל מלמדים לעשות אמנות בועטת. אצלנו ראוי לעשות אמנות מהמקום ההפוך, לא לזעזע. אבל החברה הישראלית מתחילה לקבל אמנות טובה, ולא רק בועטת".

"בת שש...עשרה", עבודה של סיגל אדלמן שלא הוצגה בגלריה. "הבנתי שחרדים לא ירגישו בנוח"

?למה בעצם בחרת לא להצטלם

"חשוב לי לשמור על אורח החיים החרדי. להזכיר שבחברה הזאת לא חוצים גבולות. אני רוצה להציג בציבור הכללי, אבל גם להיות נאמנה לעצמי. לא להגיד משהו פרובוקטיבי רק כי זה יתפוס". 

"הבעיה היא שאמנות היא עניין הרבה יותר עמוק מפרנסה, יש בה ביטוי עצמי. וזו שאלה עד כמה ביטוי עצמי לגיטימי", אומרת גולדברג, שכאמור מגדירה עצמה כדתייה ולא חרדית, ואולי בשל כך יכולה להיות יותר ביקורתית כלפי פנים. "בעולם הדתי הקלאסי, אין מקום לביטוי עצמי, זה משהו שהוא אפילו מגונה. לימדתי באולפנה לאמנויות, מקום מאוד לייט מבחינה דתית. במקום שכל אחת תדבר, ביקשתי שכל תלמידה תביא משפט אחד. כולן ציטטו. ציטטו מרמב"ם או מוואן גוך. אף אחת לא הציעה משפט משלה. חז"ל לא אומרים שום דבר בלי להביא מקורות. זו תרבות של ציטוטים". 

"גם פוסט־מודרניזם זה ציטוט", עונה לה כהן. 

אורית מרטין, "אותיות בראשית", 2016, אמנות דיגיטלית

לצאת מהמקלט

"אנחנו המצאנו את הניו־אייג'", מתגאה האמנית אורית מרטין, שלמדה בבצלאל ובמדרשה לאמנות אצל רפי לביא ויאיר גרבוז ("הייתי חילונית למהדרין") ובגיל 25 עברה צד. כיום היא עוסקת באמנות יהודית דיגיטלית. "אני עכשיו עושה אמנות לא אוניברסלית, לא לפי מה שלימד גרבוז. אבל אמנות יהודית זה לא רק יודאיקה, תשמישי קדושה וכותל", היא אומרת. 

?וזה לא נראה לכן בעייתי שהגלריה היחידה לאמנות חרדית נמצאת במקלט ולא ממוקמת במקום נורמלי

"העיקר שיהיו תערוכות טובות ושיבואו אנשים", אומרת פרנק. "פעם היתה לנו פה תערוכה מהממת. אבל כשהתחילה המלחמה בעזה, המקום הפך למקלט, היינו צריכים להוציא את כל העבודות וגם עשו פה מדורות וליכלכו את המקום. אבל בסוף, בזכות המלחמה צבעו את הקירות כמו שצריך, מעז יצא מתוק". 

"מעזה", מתבדחת סיגל. 

"הגיע הזמן לצאת מהאנדרגאונד, שנעלה מהמקלט", אומרת כהן. "הקהל בשל לנראות. הגלריה צריכה להיות שוות זכויות לכל הגלריות האחרות שנמצאות בעיר. זה המקום לז'אנר חדש של אמנות אורתודוקסית. אני רוצה להתפתח למתחם גדול יותר, שיכלול גם סטודיות וסיורים בשכונות". 

ואחת האמניות שקשורה לגלריה, ברגע של כנות, חושבת שאולי טוב שהגלריה מתחת לרדאר. "צריך טאקט. אף פעם לא אמרתי את זה לנעה, אבל אולי טוב שהגלריה לא משכה עד עכשיו את תשומת הלב של הציבור החרדי. הציבור החרדי צריך יותר מאשר שלא יהיה עירום. מה זו עבודה זרה? מה שמוציא מהפרופורציה הראויה. עבודה זרה זה לאו דווקא להשתחוות. ההלניזם רצה לבדוק גבולות ולחצות אותם. אני רוצה שידוכים לילדותַי, ולכן חשוב לי להיזהר. אתה בתוך ציבור ואי אפשר להתעלם מהגבולות שלו. אני לא מתראיינת בשמי או מצטלמת כי זה הדבר האחרון שחסר לי". 

כך או כך, כהן עומלת על תערוכה מיוחדת של הגלריה במסגרת הביאנלה השלישית לאמנות יהודית שתתקיים בספטמבר בעיר. "זו תהיה תערוכה על הומור פנימי של החרדים", היא מספרת. "זה יהיה חדשני משתי סיבות: האמנים שבחרנו עושים פופ ארט, ובשונה מתערוכות אנתרופולוגיות במבט זר על חרדים ועל הטקסים שלהם, יש כאן מבט אנושי, מבפנים, עם הומור מגזרי. לצחוק על עצמנו. לאט־לאט קורים בגלריה דברים. זו התחלה של בניית דור העתיד".

אורית מרטין, "אותיות בראשית", 2016, אמנות דיגיטלית

 

Dan Groover - דן גרובר